<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ב' שער ב'</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ואפילו [לא] הודה במקצת שייך שבועה דאורייתא, כגון שכופר בכל ועדים מעידים מהחצי שהוא חייב, דלא גרעי עדים מהודאת פיו, ונשבע. איתיה פ"ק דמציעא, ר"ם פ"ד דטוען, רי"ף פרק שבועת הדיינים.
<h2>דף ד.</h2>
ומי שטענו מנה ואמר לא לויתי, ובא עד אחד שלוה חמשים, וחזר ואמר אין לויתי ופרעתי, י"א שחייב, דכשם שאם היו שנים ויחייבוהו ממון שמעידים וישבע על השאר, כך בעד אחד הואיל וחייבו שבועה ואינו יכול להשבע, שהוא מודה שלוה אבל פרע, והואיל ואינו יכול להשבע משלם. והרשב"א [כתב] דאפילו בשנים בענין זה שיכפור ויעידו שלוה ופרע, לא שייך דין הואיל ואינו יכול להשבע משלם, דלא חייבוהו בדין זה גבי עדים אלא רק מפני שהוחזק כפרן, והו"ל כאומר לא פרעתי. אבל על פי עדים לא חייבוהו ממון כלל. וכשעד אחד נמי מעיד שלוה ופרע אינו מחייבו רק שבועה. ולא אמרו הואיל ואינו וכו' רק כשעל פי העדים מחייבין ממון, ועד אחד מחייבו שבועה על פיו, אבל כשאינו על פיו כזה פטור בשבועה.
ומודה מקצת שאומר הילך הודאתי, פטור מדאורייתא כרב ששת, הרי"ף פרק הדיינין ופ"ק דמציעא. ונקרא הילך ולא הוצאתים והם שלך במקום שהם. ושייך זה בפקדון, אבל במלוה דוקא אם נותנו מיד, אבל אם אמר "הם ברשותי וכאילו הם בידך" לא, כיון דלהוצאה ניתנה. והגאונים [כתבו] דאפילו מלוה, כל שהן מזומנין לתת, הילך הוא. ומשכון, אם יש לו בידו, הילך הוא.
טענו מנה וכלי, והודה בכלי ואמר הילך, פטור. ואם אמר שאין זה כליו, כולל בשבועת היסת שיש לו להשבע שזהו. הודה הנטען שאין זה כליו, שנתחלף לו באחר, הוי כמודה מקצת.
<h2>דף ד:</h2>
יש דברים שהם מודה מקצת ופטור אפילו מהיסת. והוא תקנה, שהוא כמשיב אבידה, כגון שטר שכתוב בו סלעין סתם והמלוה אומר חמש והלוה אומר שלש, ונמצא כי מודה באחד ממה שהיה לפחות משמעות השטר שהוא שנים. וכן תיקנו המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם.
טענו חטים ושעורים והודה באחד נקרא מודה מקצת, רי"ף פ"ק דמציעא. ומחצה בשטר ומחצה על פה והודה בשטר, נשבע היסת על מחצה שבעל פה, משום דהודאת שטר הויא שעבוד קרקעות ואין נשבעין לא על הודאתן ולא על כפירתן, פ"ק דמציעא רי"ף, ור"ם פ"ד דטוען. ואם שטר זה הוא כתב ידו, נשבע כמודה מקצת, דלאו שעבוד קרקעות הוא, ואפילו יש בו נאמנות, דלדברי הגאונים יטעון פרעתי. מי שתובע מחבירו מנה שנתחייב לו בשטר וקנין, אך לא הספיקו לכתוב אותו והלכו להם למדינת הים, והודה בחמשים, נשבע שבועת התורה על השאר, דלא מיקרי שעבוד קרקעות, ושטר לא מתחזיא. וי"א שהוא פטור, אפילו היסת אינו נשבע, דחשבינן כאילו (ו)עדים מעידים כדברי נתבע, כן [כתוב] פ"ק דמציעא בחידושים.
<h2>דף ה.</h2>
התובע מנה מחבירו וכפר ישבע היסת. והמודה בפני שנים שחייב לחבירו מנה ולמחר אמר נתתיו לך, ישבע היסת. (ו)רי"ף פ"ק דמציעא. ורבינו תם ורבינו חננאל דבקמייתא, שאין בו דררא דממונא, אין בו שבועה כלל. ורי"ף הביא ראיה לדבריו.
<h2>דף צח.</h2>
טענו מנה מלוה, והודה בחמשים פקדון וכיוצא בו, ר"ם בשם רבותיו [כתב] שהוא מודה מקצת. והראב"ד [כתב] דשתי טענות הן ואין כאן שבועת מודה מקצת. דין מלוה ופקדון או שכירות ושאלה הן שתי טענות לפי הראב"ד. ולפי הרמב"ן שאלה ושכירות טענה אחת. מלוה ופקדון, אם טענו באחת [כלומר ביחד] והודה באחד הוי מודה מקצת, טענו האחד והודה לו באחר הוו שתי טענות. ולפי הרשב"א שאלה ושכירות כשתבעם ביחד, [כגון] בהמה אחת שאולה ואחת שכורה, והודה באחת, הוי טענה אחת, והוי מודה מקצת. אבל בשתי טענות, שטענו פרה שאולה והודה בשכורה, פטור, דלא הוי ממין הטענה. ודין זה במלוה ופקדון, וכולם שלא כר"ם.
